<h1>שו"ת הרשב"א ח"ב סימן שכ"א</h1>
<h2>דף מח.</h2>
שאלת ראובן בכור יעקב ולא פדאו אביו והגדיל ועדיין יעקב קיים, ובא עכשו ראובן לפדות את עצמו ולא הניחו אביו ואמר שהוא יפדנו שזו מצות האב על הבן [קדושין כ"ט ע"א], והבן טוען שכיון שגדל פקע זכות האב מיניה ועליו לפדות את עצמו. ואמרת שנסתפק לכם הדבר, והסכמתם לפדות שניהם וליתן זה חמש סלעים וזה חמש סלעים ואחר כך יחזיר להם הכהן חמש סלעים ואסרתם לברך מן הספק, ובקשתם עכשו לעמוד על דעתי.
תשובה נראין לי הדברים פשוטין שלא פקע זכות האב לעולם ואם בא לפדות פודה (ואם) [ואפילו] הגדיל הבן, שמצות הבן על האב ומשבא הבן לכלל שלשים יום חל חיוב פדיונו על האב, אלא שאם לא רצה האב לפדות ויש לו נכסים לבן או שמת האב הבן חייב לפדות את עצמו. והגע עצמך אימת פקע זכות האב ואימת פקע שעבוד הפדיון מנכסיו וחל על הבן, וכי נתנה התורה זמן לחיובו של אב. ותדע לך שאפילו הגדיל ואפילו יש לו נכסים שעבוד מנכסי האב לא פקע, שהרי שנינו מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים מת האב והבנים קיימין רבי מאיר אומר אם נתנו עד שלא חלקו (אם כן) נתנו ואם לאו פטורין רבי יהודה אומר נתחייבו הנכסים, ופירשו בגמרא דאי איכא נכסים טובא לכולי עלמא אפילו חלקו חייבין דאשתעבדו להו נכסי דאב, אלמא אף על גב דהגדיל ואית להו נכסי טובא לא פקע שעבוד האב דאלו פקע וחייל אבן כל חד וחד לידחייה.
ומיהו אם רצה הבן לפדות את עצמו בין יש נכסים לאב בין שאין לו פדוי מדכתיב [שמות י"ג] תפדה, וכל הקודם בפדיונו זכה ומברך על פדיונו שהמצוה מוטלת על שניהם. ומיהו מסתברא שהאב קודם שמצות הבן על האב, ואם לא רצה האב לפדות אחר שהגדיל הבן ויש לו נכסים אין כופין את האב אלא את הבן. ודוקא בזמן שאנו יכולין לכוף הבן כגון שהוכר שהוא בכור ויש לו נכסים, הא אין לו או שלא הוכר כגון זו שילדה שני זכרים ואין אנו יכולין לכוף את הבן כופין את האב שכבר נשתעבדו נכסיו והמצוה מוטלת עליו, וזו היא ששנינו [קדושין כ"ט ע"א] הוא לפדות הוא קודם את בנו רבי יהודה אומר בנו קודמו שמצותו על אביו ומצות בנו עליו, ואוקימנא בגמרא [שם ע"ב] פלוגתייהו בדאיכא חמש משועבדות כלומר ששעבד הזקן ובין שהזקן חי עכשיו ובין שהוא מת שכבר נשתעבדו נכסיו כיון שמת לאחר שלשים, דרבי סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ודידיה אזיל טריף משעבדי ובהני חמש בני חורין פריק ליה לבריה, דאף על גב דמצוה רמיא עליה כל היכא דמצות בנו מוטלת עליו ומצותו מוטלת על אביו הרי הוא כאלו אותן חמש בני חורין שיש לו אינן שלו שהרי הוא משועבד למצות בנו ונותנן לו, ולפיכך חוזר הכהן בפדיונו אצל משועבדין של אב. וכן במי שבכרה וילדה שני זכרים וחלקו אף על פי שיש להם נכסים הרבה יתר על הפדיון כיון שלא הוכר הבכור ואין הכהן יכול לחזור עליו הרי זה חוזר על נכסי האב שנשתעבדו לו, אבל בכור שהוכר ויש לו ולא רצה האב לפדותו הוא חייב לפדות את עצמו וכופין אותו ולא את האב שדבר זה למצוה נאמר ולא לעכוב. וכן נראה לי ממה שאמרו בירושלמי בפ"ק דקדושין [פ"א ה"ז] גבי מצות הבן על האב, דגרסינן התם מה למצוה או לעכוב, כלומר מה שאמרו שמצות אלו לאב על הבן למצוה בלבד ולא לעכוב או אפילו לעכוב, נשמעינה מן הדא בר גרדא אתא (לגביר) [לגבי ר' אימי] (ד)אמר ליה פייס לאבא דיסבני אתא אמר ליה ולא שמע ליה הדא אמרה למצוה אין תימר לעכוב הוה ליה מכופניה, עד כאן, ונראה שעל כל מצות הבן על האב השנויות שם למולו לפדותו ולהשיאו אשה ללמדו תורה ללמדו אומנות ולהשיטו בנהר אמרו כן ולא על להשיאו אשה ולהשיטו בנהר בלבד, שאם כן היה להם לפרש (ולהוציאו) [להשיטו] להשיאו אשה למצוה או לעכב.
